בנם של רחל ודוד. נולד ביום ח' באדר תשכ"ד (21.2.1964) בבאר שבע. ילד רביעי במשפחה, אח לציונה, מיכאל, ג'קי, יורם ואושרי.

עופר גדל והתחנך בבאר שבע. תחילה למד בבית הספר היסודי על שם יצחק בן-צבי בעיר, וכשהמשפחה עברה לגור בשכונה אחרת, החל ללמוד בבית הספר היסודי "תומר". בתיכון למד ב"מקיף ג'" העירוני. היה חברותי, ואת רוב חבריו הכיר בשכונה.

ילד ונער ביישן, צייתן ונעים הליכות. כיבד את הוריו והשתדל להיות עצמאי כדי לא להטריח אותם.

בתקופת התיכון השקיע רבות בספורט, שמילא את עולמו. הוא היה חסון, עסק בהרמת משקולות ואף זכה באליפות ישראל בענף זה. האימונים התקיימו במכון כושר בבית הספר התיכון "מקיף ד'". כשהתאמן בבית, סיפרו בני המשפחה, אחיו הצעיר אושרי נהג לשבת על גבו בזמן שתרגל שכיבות סמיכה. אביו ליווה אותו לטורנירים ולתחרויות שכונתיות במתנ"סים, ובחגיגות יום העצמאות הופיע כמרים משקולות על במות, ואֶחיו הריעו לו בקהל.

בשנת 1982 התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בחיל התותחנים. באותה עת החלה מלחמת לבנון הראשונה, ולאחר שעבר את שלבי ההכשרה הוצב בלבנון. גם אחיו מיכאל שירת בדרום לבנון, לא פעם לאחר חופשות סוף השבוע הם נסעו יחד עד מעבר הגבול.

השירות בלבנון לא היה קל, אך עופר בלט כחייל טוב, הרגיש שהוא תורם מעצמו והבין את חשיבות שירותו הקרבי. בשל תורנויות סוף השבוע הרבות ביחידה חזר הביתה מהבסיס רק אחת לכמה שבועות, ולכן לא הספיק לשתף את אֶחיו בחוויות מהשירות הצבאי ונאלץ להחמיץ את אימוני הספורט.

בשנת 1984, בעת תורנות שמירה, פרצה שרפה. בניסיונות הכיבוי נכווה עופר בפניו. הוא הובהל לבית החולים "זיו" בצפת, אושפז לטיפול ולאחר שהחלים חזר ליחידה.

בתום השירות הצבאי השתחרר והחל לעבוד כשומר בחברת שמירה בבאר שבע. במקביל המשיך לעסוק באימוני כושר.

בתקופה זו החלו בני משפחתו להבחין בשינויים בהתנהגותו, הוא החל לסבול מהתקפים בשל חוויות השירות בלבנון ונזקק לטיפולים. גר בבית הוריו ולא הִרבה לצאת. אימו ליוותה אותו כל העת, הגנה עליו והצליחה להרגיעו, הוא סמך עליה, והקשר שלהם היה מיוחד מאוד. אֶחיו הקפידו לעזור לו ולשוחח עימו, ובמיוחד קיים קשר קרוב עם יורם, אחיו הצעיר.

באחד הימים בסוף שנות השמונים יצא מהבית בשעות החשכה ונדרס על ידי אוטובוס. בבית החולים הרופאים העריכו שעופר לא יוכל לשוב להשתמש ברגליו, אך הודות לחוסנו הגופני הוא חזר לעצמו והצליח לעמוד.

בשנת 2005 אביו נפטר והוא עבר לגור בהוסטל, שם הכיר חברים שראו את הטוב שבו והתערה בחברה. אימו ביקרה אותו מדי יום ביומו, והוא המתין לה בקוצר רוח בכניסה. את חבריו כיבד ברוחב לב בסיגריות ובמטעמים שבני המשפחה הביאו לו. בשבתות ובחגים נסע לבית האם, לבלות עם המשפחה.

מוזיקה הייתה אהבתו הגדולה ושימשה עבורו מפלט, וכששם את האוזניות על ראשו והאזין למנגינות, הצליח להיכנס לעולם משלו ולהירגע. אהב מגוון רחב של סגנונות – ממוזיקה מזרחית ועד ג'אז, ולעיתים האזין לקלטות במשך שעות ארוכות.

נתינה, טוב לב ואהבת אמת לקרובים אליו אפיינו אותו. אימו ואֶחיו סיפרו שמרוב אהבתו לעיתים ביטל את עצמו לטובת הזולת. תמיד התבונן בצד החיובי של החיים, שמר על אופטימיות, וגם ברגעיו הקשים המשיך לחייך.

משפחתו החליטה להקדיש לו ספר תורה. הפסוק האחרון נכתב בבית המשפחה, ולאחר מכן לרגל המאורע נערכה מסיבה שכללה סעודה. אורחים רבים הגיעו, ועופר היה מאושר.

מאחר שסבל מבעיה בתפקוד הריאות, נאלץ להיות מחובר לבלון חמצן. עם הזמן מצבו החמיר, עד שקרסה מערכת הנשימה שלו.

עופר דהן נפטר ביום ט"ו באלול תשע"ב (2.9.2012). בן ארבעים ושמונה וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אם, אחות וארבעה אחים.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איש תמים וצנוע, זכרך בליבנו לעד".